אימון בכיתה אימון בבית

מאת: גילה ז. קסטיאל  ישנו תאור מדהים, המלווה אותי מספר שנים, ובו תמונה של ילדים מתרגשים לקראת כיתה א'. כולנו מכירים אותם, עם התיקים החדשים, הקלמרים והעפרונות המחודדים, את הציפייה שלהם שיסתיים כבר החופש הגדול ושתתחיל שנת הלימודים. מסתבר, שנדרשים כששה שבועות. ששה שבועות בלבד (!!), כדי שהקטנים הנרגשים האלה יבינו את העניין, ויפתחו שנאה כלפי בית ספר, דומה לזו המאפיינת תלמידים ותיקים יותר. (לפי מחקרו של ד"ר מ. ישראלשווילי אוניברסיטת ת"א) מה קורה בבית הספר, שמצליח במהירות שיא כזו לשנות את גישתו של התלמיד המתחיל? ההסבר שאני מציעה לתופעה, מתוך היכרותי המעמיקה את עולם החינוך, נעוץ כנראה בעובדה, כי רוב התלמידים בארץ לא זוכים ללמוד בבתי ספר בהם מיושמים עקרונות האימון. בבתי ספר כאלה, ישנו דגש רב ומוגזם על מה שחסר לתלמיד, על החלקים הלא מתפקדים שלו. תלמיד הכין שיעורים ולא ענה על שאלה – "מדוע לא ענית על השאלה?" המורה, הוא מקור הידע, מגביל את הגמישות המחשבתית של התלמיד, שכן "יש רק תשובה אחת אפשרית ועליה מקבלים נקודות". ישנה תפיסה כללית, לפיה המורה מצדו האחד של המתרס, והתלמיד והוריו מצדו השני, עם שיתוף פעולה מוגבל ואי ראיית ההצלחה כמטרה משותפת. במילים אחרות, הכיתה אינה זירה אימונית. מדובר בזירה מאיימת לא פעם, בה נמדד התלמיד לפי סולם הציונים. התלמיד מקבל חיזוקים מעטים ביחס למשאבים הרגשיים וההתנהגותיים, אותם הוא משקיע במהלך יום הלימודים. כמי שמכירה את המערכת שנים רבות, כיועצת חינוכית, אני ערה לעובדה שנעשית עבודת קודש בקרב המורים, לפעמים בתנאים בלתי אפשריים. יחד עם זאת, אין לי ספק, שאם בתי הספר היו מאמצים לעצמם את עקרונות האימון, לא היינו שומעים זאטוטים בני שש מחכים לשביתה הבאה… ועד שדברים ישתנו, והחלטות ועדות תיושמנה, הנה חומר למחשבה- תלמיד מבלה בממוצע 36-40 שעות שבועיות במסגרת בית הספר! שעות אלה מהוות כ – 20% ממספר השעות הכולל בשבוע -  168. כשאני מתבוננת בנתון הזה, אני מרגישה מעט לא נוח. כאמא וכמאמנת, אני מוצאת שלא פעם אני עושה הפרדה בין התפקידים. דווקא בביתי, מול ילדיי, אני לא מיישמת באופן מלא את תורת האמון. מסיבה תמוהה קל לי יותר להיות מכילה, מעצימה ומחזקת מול המתאמנים שלי, ופחות מול הילדים שלי. אם יש מי מכם, הקוראים כעת את דבריי ומזדהים איתם, הרי שעבורכם ועבורי אני מציעה לחזור ולראות, כי לנו ההורים המאמנים יש שעות רבות בהן אנחנו יכולים ליישם את גדולתו של האימון, ולהעצים את ילדינו. להדגיש את נקודות החוזק שלהם, ולהוקיר אותם על הצלחותיהם ביחס לעצמם, ולא עפ"י סולמות "אובייקטיביים". להימנע משאלות כגון " כמה קיבל דני? ולהעריך כל הישג בו אנו יודעים, כי התקיים מאמץ. לאמץ לעצמנו שפה מקרבת ולהימנע מתלונות, שיפוט וביקורת "למה… לא הכנת? לא קראת? לא התכוננת? נהיה אנחנו הורים מאמנים, ונקיים בביתנו זירה אימונית, ובכך נוכל להגדיל את יכולת ההשפעה של ילדינו על הצלחתם בלימודים. נלמד אותם מהי אחריות, ולא נמהר להכין עבורם את העבודות… בואו נשמש מודל ודוגמא, לא יזיק אם נעריך את מורי ילדינו, נחזק גם אותם וננהל מולם שיחה מקדמת ולא שיפוטית, ובעיקר ניישם את הערכים החשובים לנו כהורים, נחיה על פיהם, ולא נצהיר עליהם במילים. השנה אני שמה יעד לעצמי אני לא אמא ומאמנת, אני אמא מאמנת.